פורסם בחוברת תו+ "הלכה למעשה",גליון 10,סתיו 2007.

 רות נצר*
הנשי בין קסנדרה למדוזה
על עבודתה של מירית כהן-כספי
נקודת המוצא שלי היא, שהתכנים המבוטאים ביצירה הם תכנים כלל אנושיים, ולא חומרים אישיים של היוצר. ובמילים אחרות: לא החומרים האוטוביוגרפיים של האמן, אלא איזה תוכן ומוטיב מבקשים להתבטא דרך יצירת האמנות. כוונתי אינה להבין את האמן דרך היצירה, אלא להבין את היצירה כמבטאת אותנו. אני אתייחס לארכיטיפים – להיבטים הכלל אנושיים.
ברוח המבט של אריך נוימן, שחקר את נושא היצירה ממבט יונגיאני, האמן מבטא את רוח התקופה, ובמקרה שלנו מדובר ברוח התקופה בהקשר של הארכיטיפ הנשי.
יצירתה של מירית כהן-כספי מציגה עולם נשי – אברי גופה של האישה, שערותיה, בדים (ווילאות ומעיל), רכות הבדים הנשפכים, חומרי טוויית האריג – החבל, השערות הקלועות כמו מקלעות אריגה, וסלים מחומרי-גלם טבעיים. הטריטוריה כאן היא של האלה הגדולה, אתֶנָה, האֵם אורגת החיים; כמו שלוש האלות – זו שטווה, זו שאורגת וזו החותכת את חוט החיים; כמו הזקנה שבעליית הגג, הטווה בפלך ובכישור; כמו 'אשת חיל מי ימצא', ש'ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך'. האריגה-הקליעה היא בריאת חיים חדשים. טווייה, אריגה, קליעה – אלה עבודות רוטיניות של סבלנות נשית. של השקעה יומיומית. זו היכולת לשזור דבר בדבר, לקשר בין דברים. זה ההיבט הנשי הדיאלוגי. האישה כאֶרוס, כיחסים בין אישיים.
במיתולוגיה היוונית יש אלות רבות. כל אלה מייצגת היבט מסוים, או ארכיטיפ, דמות מיתולוגית. אידיאה לעצמה. אחת שייכת ליופי, אחת לפריון, אחת לבית, אחת לחוכמה, וכו'. הן לא נשים בשר ודם. לעומת זאת אנו, כנשים בשר ודם, יכולות להיות שילוב של היבטים שונים. גם מזה וגם מזה.
העולם הנשי רוצה לבטא את עצמו בכל מאודו. כך קסנדרה, שסירבה להינשא לאפולו, והוא בזעמו העניש אותה בעונש כפול – הוא נתן לה את כושר הנבואה והעניש אותה שלא יקשיבו לנבואותיה. וכך היה. קסנדרה חייתה בטרויה, ואנשי טרויה סירבו לשמוע לדבריה על מה שצפוי לקרות, ושילמו מחיר על כך. היא הזהירה ללא הרף מפני מה שעתיד להיות. כך הזהירה מפני הכנסת הסוס הטרויאני, ואנשי טרויה לא שמעו לקולה, וטרויה הוחרבה בידי החיילים שחדרו לעיר בתוך סוס העץ. בסופו של דבר, קסנדרה הוצאה להורג בידי קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון, שהביא את קסנדרה כשבויה-פילגש שלו. קסנדרה כנביאה ידעה את מותה הצפוי, ולא יכלה לעשות דבר.
קסנדרה מבטאת את הדמות המיתולוגית והארכיטיפית של הכוח הנשי, הפתוח לַלא-מודע, לידיעה הפנימית של הלא-מודע, לאינטואיציות ולידיעה פאראפסיכולוגית, להשראה וליצירה. זו המהות הנשית של הנשמה. אמנים ושאמאנים פתוחים אל היצירתיות שלהם, אל הלא-מודע שלהם, דרך היסוד הנשי בנפשם.
אני מתייחסת דווקא לקסנדרה, ולא לדמויות מיתולוגיות אחרות הפתוחות ללא-מודע – כמו האלה היוונית הקטה, אלת המעבר לעולמות התחתונים, אלת האקסטזה, החוויות הפאראפסיכיות והחזיוניות; כמו המוזות והפיתיה באורקל מדלפי, וכן דמטר ופרספונה, המקיימות את המיסטריות של אלואזיס, ופורטונה אלת קרן השפע. ביהדות אלה הן מרים, דבורה וחולדה הנביאות. בגנוסטיקה זו סופיה, החוכמה הרוחנית, באלכימיה זו האלכימאית מרים, שניצבת בראשית האלכימיה ומלמדת את סוד המיכל, שחוברים בו יחד העולמות העליונים והתחתונים. בקבלה אלה הספירות הנשיות 'בינה' ו'שכינה' שמהוות צינור העברה של השפע האלוהי אל האנושות. וכן חווה, מביאת הידע הראשוני.
מה שמיוחד בקסנדרה הוא היותה שבויה בידי הכוח השוללני של הגבריות הפטריארכלית השולטת בחברה ואינה מוכנה להכיר בנבואה שלה, בכוחה הרוחני היצירתי. למעשה, בכל הדורות, במשך אלפי שנים, הדירו את האישה מחשיבותה.
הבעיה היא, שבכל הדורות נשים הזדהו עם החשיבה הגברית כלפיהן ואיבדו את האמונה בכוחן. מלבד בודדות, כמו הילדגרד מביניגן המוסיקאית-המלחינה, או ז'אן דארק, המצביאה, שהשמיעו את קולן והלכו אחריו.
קסנדרה היא הכוח הנשי המסורב. או שסירבו לשמוע לה, או שפחדו מכוחה והוציאו אותה להורג כמו בציד המכשפות. ואולם, על אף היותה שבויה בידי כוחות פטריארכליים, קסנדרה ממשיכה להאמין באמת שלה ולא חדלה לומר אותה. הבעיה היא, כשאישה מזדהה לא עם עצמה, עם הנבואה-הנביעה הפנימית שלה, אלא עם אפולו, הצד הגברי הרציונאלי שבנפש, המונע ממנה הקשבה לקולה. במצב כזה ארכיטיפ קסנדרה – המסמל הן את הדחף לבטא קול אישי והן את אי-האמון השוללני של אותו קול – חי בלב נשים, והן שבויות באי-הקשבה לקולן שלהן. הן מאמינות לאפולו. גם לאפולו כמייצג הגברים שמבטלים את ערך העולם הנשי, וגם לאפולו כמסמל הצד הגברי בנפשן שלהן, הצד הרציונאלי, השכלתני, המעשי, המציאותי, השולל את האמת הנפשית, הרוחנית, היצירתית והלא-מודעת. אישה השבויה ב'תסביך קסנדרה' (כלומר, אישה השבויה על ידי ארכיטיפ קסנדרה) אינה מרשה לעצמה לבטא את עצמה ולחיות בכל מאודה את רוח החיים האנרגטית והיצירתית שלה.
איך כל זה בא לביטוי בעבודתה של מירית כהן-כספי? – הבדים כלואים אצלה בחומר פלסטי, שמקשיח אותו. לעומת הארג הטבעי הנשי, הפלסטיק הוא חומר מת. הפלסטיק חונט את הנשי. השערות ארוגות/קלועות היטב וממושטרות היטב. עם שביל ישר. אין להן רשות לפרוץ כפי שהיו רוצות, כמו בעבודה שבה מהמרכז יוצאות שערות קלועות לכל הצדדים, קצת כמו הצמות של בילבי, היא רוצה להיות בשיער פרוע כמו מדוזה, אבל פוחדת מהכוח הפראי מדי של מדוזה. לכן השערות קלועות, קשורות וממושטרות. (מזכיר לי את הצפלעך שלי כשהייתי קטנה, ואיך שנאתי לעמוד בשקט כשקולעים אותן ומושכים לי בשיער כדי שיהיה קלוע היטב. בקיצור, ילדה עם צמות קלועות ומהודקות היא ילדה טובה.)
המשטר העצמי הוא גם במבנה הסימטרי-מאורגן של רוב עבודותיה של מירית. ההיבט הגופני של האישה ממושטר מאוד. הִנה מעֵין שדיים שהפכו שקים, על הראש יש כיסוי ראש. הגוף מכוסה בבגד. הכל קשור, סגור, תפוס. חנוק.
גם הצבע הבהיר-לבן – עם כל מה שלא נגיד עליו – מתייחס למיעוט אנרגיה: הלבן כטהור, כתכריכים, כהיעדר לכלוך והעדר יצרים, כהיעדר צבע/ היעדר צבעוניות, רגשות וויטאליות, בקיצור – היעדר חיים. בעבודה אחת ציפורני הידיים צבועות אדום, ואז הן נראות כטפרי חיה, והן תלויות למטה. שוב – כשיש צבע זה יותר מדי ומאיים, ולא מקבל רשות לחיות. כי החיים ממושטרים מדי. והעבודות כל הזמן צועקות את זה במחאה סמויה, אבל גם משתפות פעולה עם זה.
בניגוד לשיער הממושטר, הקלוע, אנחנו נזכרים בשיער השופע הארוך של שמשון, שהוא מקור כוחו, וכאשר יגזרו אותו יאבד את כוחו. שיער נחשב ליסוד חיים ואנרגיה שבצמיחה מתמדת – כמבטא חיוניות וחיים גופניים ונפשיים כאחד. הוא גם מבטא את היופי ואת הביטוי האינדיווידואלי של היחיד, המסרק את שערותיו לפי התאמתו שלו. לכן מגלחים את השיער לחיילים, כדי שיוותרו על ייחודם למען המראה האחיד בקולקטיב הצבאי. נשים דתיות חייבות בכיסוי ראש, מפני החשש מן הכוח המיני היצרי שמרומז בשיער.
אבל אני רוצה לדבר על ההיבט הנשי של השיער, ולכן אתייחס כאן למדוזה הדמות הנשית הארכאית במיתולוגיה היוונית, ששערותיה פרועות לכל עבר, והיא גם מסמלת כוחות לא-מודעים. מדוזה מתוארת במיתולוגיה היוונית בהיבט המאיים ההרסני שלה. כאלה הן גם המנאדות – הנשים שמלוות את דיוניסוס, אל היין, באקסטזה אורגיאסטית, וכשהן שיכורות לגמרי, הן קורעות לגזרים את מי שהן פוגשות בדרך. שוב, האישה הפתוחה ללא-מודע מתוארת כאן כהרסנית ומאיימת. גם הקטה, האלה של המעמקים, החזיונות, הפאראפסיכולוגיה, מתוארת כבעלת כלבים מאיימים.
אתנה, האלה האורגת, נותנת לפרסאוס את המגן נגד מדוזה. הייתי אומרת שזו היכולת להשתמש נכון בארג הנשי; לא לקלוע יותר מדי, ולתת קצת חופש לשיער, בלי לפחד שחופש פירושו חופש טוטאלי – בלי לפחד שחופש פירושו להיות מדוזה מאבנת או מנאדה שיכורה טורפת. זה מה שמאפשר לאתנה להיות בעלת כוחות ולהתמודד עם מדוזה בלי להיפגע ממנה. באותו הקשר נזכיר, שלמדוזה יש גם אפשרות לעבור טרנספורמציה: כשפרסאוס עורף את ראשה, פורץ מדמה פגסוס, הסוס המכונף, שעף אל הר הליקון, וכשרגלו נוגעת בהר הליקון, פורץ ממנו מעיָן המשוררים. כך הכוח המאבן של הלא-מודע הנשי יכול לעבור התמרה ולהיות מקור יצירה והשראה.
עם כל זאת, יש לזכור, שאנחנו פוגשים במיתולוגיה היוונית דמויות המתוארות ומעוצבות על ידי תרבות פטריארכלית-גברית, המתייחסת לנשים מתוך המבט הגברי; מתוך העולם הגברי המפחד מפני הנשי וחווה אותו כמאיים. מה שמאפיין את מדוזה לעומת הקטה והמנאדות, הוא השיער הפרוע, וכן הפראות שלה, המאיימת מדי. שערותיה הן כנחשים, או נחשים של ממש. היא ההיבט השלילי ההרסני הממית של האם הגדולה. אסור להביט בה ישירות, כי אז מתאבנים.
היהדות קובעת כי 'שיער באישה ערווה'. בעבודותיה של מירית כהן כספי, הדמות הנשית ניזונה מן ההיבט הפראי של מדוזה, ושערותיה מופיעות שוב ושוב, אך היא מכסה את עצמה, ורק חלקי גוף מציצים פעורים. היא מכסה את העוצמה שלה.
להיות בין קסנדרה למדוזה פירושו – שהפחד מפני הכוח הנשי שנחווה כהרסני וכמאיים, כמו כוחה של מדוזה, גורם לכך שמפחדים מפני הכוח הלא-מודע של הנשיות ואוסרים להקשיב לקולה הייחודי, האוטנטי, היודע, היצירתי, הנובע, הנבואי, וכך הופכים אותה שבויה בדמות המיתית של קסנדרה.
בעבודותיה של מירית יש כל הזמן שאיפה לחיים נשיים מלאים, עירומים. הגוף רוצה לחיות מתוך מִפתָחים, שלפעמים נרמזים כפתחי ערווה או פה, או גולגולת. הגוף רוצה להיות עירום, אבל הוא רק מציץ דרך החורים, או מכסה עצמו במעטה ארג מחורר כדי שהפְּנים יוכל לפרוץ החוצה. יש לה שורה של עבודות של פה פתוח, רוצה להיפתח, אבל חסום. כאילו סותמים לה את הפה. זה המצב הקיומי של קסנדרה: רוצה להיפתח, וסותמים לה את הפה. זו גם חוויית סירוס, או אפילו סירוס עצמי, מתוך הזדהות עם קסנדרה. היא מתמסרת לצליבה הזאת. קסנדרה אצל מירית היא גם מין ישו נשי תלוי. כמו ז'אן דארק. היא צלובה, מחוררת/פצועה כפצעי ישו. והיא מתמסרת לצליבה העצמית הזאת, כך שלא מתאפשר לה לחיות במלוא מובן המילה. הרי רק חלקי גוף יש כאן בכל עבודה. אין גוף שלם. חלקי הגוף – כפות רגליים, כפות ידיים – תלויים חסרי אונים כלפי מטה. משהו אכזרי תולה אותם, חסרי אונים, מאפשר להם להיות אישה שמזוהה עם הווילון של הבית, אבל לא אישה לעצמה. להיות מעיל בלי אישה בתוכו. להיות שדיים בלי להיות אישה-אדם בעלת השדיים. להיות פָנים בלי גוף. פה בלי ראש. הנה מעיל עם העור הפנימי הפצוע, כי הכיסוי אינו מכסה – בניגוד לעבודות שבהן הוא מכסה מדי, ורק חלקי גוף מציצים ממנו. במובן הזה האישה היא אובייקט חלקי. היא מופיעה כחלק גוף ולא כגוף שלם. לא כאדם שלם– אישיות לעצמו. אולי היא שכחה את רשותה להיות אדם שלם. האישה כאן היא אובייקט חלקי, חלק, חלק גוף, צלובה על ידי כוח תוקפני נגד עצמה. היא שרויה במצב פסיבי, חסרת אונים. היא אישה פגועה, פצועה, מחוררת. היא אישה שנפצעה בשל היעדר הרשות להיות היא עצמה. (אנחנו יודעים שלפעמים אנשים פוצעים את עצמם. מבטאים ככה את הפציעה שלהם. צועקים אותה באופן ריטואלי. מחוררים את עצמם.)
כל פעולה שחוזרת על עצמה (בסדר היום הקבוע שלנו) שוב ושוב, היא ריטואל, כלומר, תבנית שחוזרת על עצמה כדי ליצור סדר פנימי שמרגיע חרדות. המוטיב החוזר בעבודתה של מירית – שיער קלוע שוב ושוב, בד קשור שוב ושוב, דגם חוזר – הוא ריטואל. השיער הקשור וקלוע שוב ושוב, החרירה החוזרת על עצמה – אלה הם ריטואלים שממקדים את התוקפנות באקט נשלט, לגיטימי, אמנותי, סובלימטיבי, שכך בסופו של דבר הוא ניסיון להיות אקט מרַפֵּא. כמו שפרויד אמר על הסימפטום – שהוא מבטא את הבעיה וגם מהווה לה פתרון. אדם שמדליק ומכבה את האור כמה פעמים בכל פעם – מבטא את הפחד שלו מן החושך, אבל גם את ניסיון השליטה בו. הכוונה אינה לכך שאמנות היא סימפטום. אלא שהנפש תמיד מבטאת את עצמה בדיאלקטיקה – עם הניגודים הפנימיים שלה, הדרמה, והקונפליקט בין כוחות שונים. הנפש מבטאת את המצב הדיאלקטי – של הקושי יחד עם הפתרון, של הפצע ביחד עם התחבושת, של החסר יחד עם המלֵאוּת. כאן במיוחד בא לביטוי העולם הנשי, שכולנו מתמודדות איתו, בעידן שבו יש רשות פמיניסטית לחיים במלואם, אבל עדיין נשים רבות כלואות ב'תסביך קסנדרה' ואינן מאמינות לאינטואיציה שלהן, אינן מקשיבות לקולן, אינן מאמינות לנבואה – לנביעה שניתנה להן, ואינן מרשות לעצמן לפרוע את השיער, לרוץ כמו האישה-זאבה. הן קולעות את שערן היטב במשמעת עצמית חזקה, ושוכחות שהן אדם שלם.
ה'חרירות' – בעבודותיה של מירית כהן-כספי חוזר מוטיב ה'חרירות': פתחים רבים (בבגדים, בווילונות), הן לעולם החיצון והן לעולם הפנימי; הרגשה שהגבולות התחושתיים-רגשיים-אינטואיטיביים מחוררים. זו פתיחות גדולה. פתיחות לעולם היצירתי. לרוחני, לאזוטרי, ללא-מודע שחודר מבעד לחרירים, שהם כמו אשנבי הצצה, פתחי אוויר, זימי נשימה, שאי אפשר לנשום בלעדיהם. זו פתיחות עם היבט חיובי, המאפשר ללא-מודע היצירתי-רוחני לחדור. אבל כשיש יותר מדי חריריות, אזי יש יותר מדי חדירה-פלישה והצפה, או שיש נזילה החוצה, ואין יכולת לשמור דברים, להכיל אותם. החרירות בעבודותיה של מירית כהן-כספי היא, מצד אחד, פתיחות גדולה לעולם האנושי-מציאותי בחוץ, אבל מצד שני, הבגד המחורר לא מספיק מכסה ומגן. יש כאן מצב פוטנציאלי של פגיעות.
ככלל, הקיום הנשי של ערווה נשית כפתח – כמצב גופני מחורר – הוא קיום פגיע ומחורר. פתיחות מחוררת היא גם פגיעוּת, הן מהעולם החיצוני והן מהעולם הפנימי. אי אפשר להיות אדם יוצר בלי החרירות הזאת, בלי הפצע של הפתיחות לעולם הפנימי, כשמרגישים דברים בעוצמתם. באמנות מודרנית יש ביטויים מוחשיים קונקרטיים מאוד לחרירות, בשימוש הקונקרטי בחומרים – יוצרים חורים-פצעים בנייר ובבד, וגם יש ביטוי לנזילות הצבע. הדיאלקטיקה של העבודות היא בין לסגור ולכסות ולקשור – לבין קיום פתוח שהוא מחורר פגיע.
במיתולוגיה היוונית מסופר על הדנאידות – 49 בנותיו של דנאוס, שאולצו להינשא לבני-הדוד שלהן. אביהן צייד אותן בפגיון, ובליל הכלולות שלהן, הן הרגו את חתניהן. כעונש הן נאלצו להיות לעד בעולם התחתון ולמלא כדים נקובים במים, שלעולם ידלפו מחוריהן, כדים נקובים ככברה. אלה כדים מחוררים של קיום נשי, שמובא כאן כעונש על המאוויים של הנשים להקשיב לרצונן. זו תפיסה בעייתית מאוד של הקיום הנשי המחורר, כעונש שהטיל עליהן העולם הגברי על שסירבו לחיות לפי הכללים הגבריים, וזאת במקום לראות את התנודה המתמדת של הקיום הנשי הטבעי בין יכולת הכלה לבין פתיחות מחוררת, כמו הדיאלקטיקה בין הירח הריק והמלא.
בסיפור 'גבעת החול', עגנון מדבר מפי גיבורו חמדת: 'אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו'. התרמיל הקרוע והכדים הנקובים הם הנפש שחסרה תמיד ואינה מתמלאת, ומכאן הדחף המתמיד להתמלא מעצם תהליך היצירה. וכך היצירה הופכת להיות החסר והמלאות כאחת.