תערוכתה הנוכחית של מירית כהן כספי, מתמקדת במקבץ של עבודות המייצגות היבט אינטימי על הגוף המתקיים במרחב שבין הנשי לגברי.אלמנטים מעגליים, שיער שזור, הדפסות דיגיטאליות וחלקים שהם ספק גוף ספק לבוש אוורירי, המעוררים משיכה ודחייה כאת, מעצימים את נגיעתה בנושא, המיוצג כצורות ארכיטיפיות מעולם קמאי, בו נפש חייתית ואנושית נוכחות ללא חציצה.
משנות השמונים עוסקת מירית כהן כספי בדימוי האנושי בין המוחשי למופשט. בעקבות מסע פנימי וחקרני, מעמידה האמנית בתערוכה זו, מערכת של סמלים ותובנות מרחיקי לכת. האלמנטים המוצבים בחלל, צוברים באמצעות שקיפות החומר, ועזות הדימוי מבע חריף ומסתורי המאתגרים את הצופה לנוכח התחושות של מתח ואי-נחת. לחץ כאן קריאת המאמר המלא מאת ורדה גנוסר:
'הנשי בין קסנדרה למדוזה'
על עבודתה של מירית כהן כספי
יצירתה של מירית כהן-כספי מציגה עולם נשי – אברי גופה של האישה, שערותיה, בדים (ווילאות ומעיל), רכות הבדים הנשפכים, חומרי טוויית האריג – החבל, השערות הקלועות כמו מקלעות אריגה, וסלים מחומרי-גלם טבעיים. הטריטוריה כאן היא של האלה הגדולה, אתֶנָה, האֵם אורגת החיים; כמו שלוש האלות – זו שטווה, זו שאורגת וזו החותכת את חוט החיים; כמו הזקנה שבעליית הגג, הטווה בפלך ובכישור; כמו 'אשת חיל מי ימצא', ש'ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך'. האריגה-הקליעה היא בריאת חיים חדשים. טווייה, אריגה, קליעה – אלה עבודות רוטיניות של סבלנות נשית. של השקעה יומיומית. זו היכולת לשזור דבר בדבר, לקשר בין דברים. זה ההיבט הנשי הדיאלוגי. האישה כאֶרוס, כיחסים בין אישיים.
החומר הראשוני שלי הוא מאוד לבן, צחור ורך. בהמשך הוא מוכתם, מתלכלך, ובמקרים אחרים מוקשה, נחרך, מנוקב, מחורר. מצמיח שיער משולב בדימויים (הדפסות מחשב) ב'כאילו', כשהסילקון משמש דבק גס, גלוי. אני מצלמת, מטפלת במחשב, מדפיסה. צילום פרגמנטים, כאיסוף של פיסות חיים. צילומים של קטעי גוף ועור. תהליך מתמשך המלווה את חיי היום-יום.
אני רואה את תהליך העבודה שלי לאורך השנים כסוג של עבודת מעבדה אלכימאית, כפי שכתבה על כך רות נצר בספרה מסע אל עצמי. האלכימיה כולה היא מסע חיפוש (quest) מתמיד ועיקש אחר החומר יקר הערך שמסמל את התממשות העצמי: הנפש השלמה, אחדות הניגודים המתלכדים. האלכימיה מתייחסת לתמצית אמת החיים. היא מחפשת את השלם, אבל לא שלמות אלוהית, שמעבר לאנושי, אלא שלם מכיל כול, המגשר בין המישורים: הארצי והשמימי, האנושי והאלוהי, הנקבי והזכרי...
*מתוך מאמרה של מירית כהן כספי,'הערות בשולי המאמר של רות נצר-'הנשי בין קסנדרה למדוזה',תו+ בעריכת בת שבע שפירא.
An unusual Tel Aviv gallery exhibition demonstrates artist Mirit Caspi Cohen's preoccupation with materials and the human body.
Sometimes it seems Cohen creates garments - dresses, jackets, a pair of ruffley pants - that are only partially vacated of their human wearer. While these are tangible, three-dimensional objects crafted out of organic and synthetic matter, there's a bizarre sense of weightlessness and ambiguity at work here. The sculptures don't seem alive, but they're not really dead either, and so the gallery space feels haunted. Cohen also has a unique ability to make her work seem in motion, like a veil blowing in the wind, even though the works here are inanimate, usually static pieces. She makes the viewer want to know how she gets materials like cheesecloth, hair and latex to behave like this.
Perhaps the best word for these sculptures is simply "weird," but in a way that makes the eyes linger on the forms and the brain start to churn. For example, one sculpture appears to be a deflated woman dressed in layers of gauzy, lace-like fabric, like some kind of used-to-be elegant Cinderella after the ball. The figure is suspended from the ceiling by a coarse braid, and while her body seems to have already disintegrated, ten red-painted toes peek out from under her skirt like an enigmatic tease. Many of the sculptures seem like aliens, but with an eerily human character.
Cohen's work is simultaneously graceful and creepy, two words that don't normally go together. The show is provocative, not in political or sociological terms, but in the way the artist makes the viewer aware of the thin line between beauty and repulsion, femininity and decay. Some of the pieces even appear to be traces of a violent act, yet they evoke an oddly serene mystique, through Cohen's quiet color palette and the delicacy of the materials she uses. Viewers yearning for something you don't see everyday should make an effort to see this show before it closes on April 30.
THE JERUSALEM POST, Apr. 19, 2007 17:27 | Updated Apr. 19, 2007 18:46
