מירית כהן-כספי יוצרת זה 20 שנה בתחומי מדיה כה מגוונים, עד שנדמה לעיתים שכמה אמנים יצרו את הפרקים השונים ביצירתה ולא אמנית יחידה. אבל התבוננות מעמיקה במכלול עבודתה חושפת חוט שדרה עקבי המונח ביסוד התחומים השונים של עשייתה: רישום, ציור, פיסול, שילוב טקסט וחומרים מצויים ועבודה דיגיטלית. בכל אלה עולה תמיד דמות האדם, מפורשת או סמויה, וטרנספורמציות של דמות זו באמצעות פירוק, הרכבה והכלאה למרכיבים אורגניים, עיצוביים וטכנולוגיים.
בעיסוקה בדמות האדם, שראשיתו בציור ובפיסול המוקדם שלה בשנות ה-80, מהדהדות תמיד שאלות היסוד שעליהן מושתת מכלול העשייה של מירית כהן-כספי: שאלות על אודות אופי הזיקה שבין מבנה לייצוג, בין מהות פנימית לחיצונית, בין תחושה גופנית לדימוי. אלה שאלות מושגיות באופיין בעלות פן רפלקסיבי של דיון בעשייה האמנותית עצמה. התהייה על אודות הזיקה בין מבנה לייצוג קשורה למשמעות היחסים שבין מקור לנגזרת שלו באמנות, למרחב החמקמק שבין "אמנות" לבין "טבע" או "אדם". ההקשר המושגי מהותי להבנת עבודותיה של מירית כהן-כספי והוא מרכזי גם בעבודות הנושאות אופי עמלני של עבודת כפיים.
כבר בעבודותיה הראשונות, באמצע שנות ה-80, הופיעה דמות האדם בתוך מערכת עשויה יחידות שונות – פרגמנטים הנראים כמו "עור" או הטבעה של רשת קווים המשמשת לזיהוי אישי (החתמה באמצעות הבוהן או כף היד), רישום סכמתי של דמויות הלקוחות מתצלום והטלה של רישום קווי, מרחבי, "רגיש" על פני הציור. המבנה היה מורכב למדי וכלל יחידות גיאומטריות, סכמתיות, של ריבועים (ר' ציור בעמ' 4) בפסיפס של "שפות" אמנות שונות, טכניקות המייצגות ז'אנרים שונים ומיחבר המעלה הקשרים תרבותיים והיסטוריים.
ב-1986 עברה כהן-כספי מציור ורישום לפיסול ישיר וממוקד. עבודות הפיסול הראשונות שלה קיימו דיאלוג עם פיסול מינימליסטי (דונלד ג'אד), אבל שימרו אופי ודינמיקה של פעילות משחקית המשלבת יסודות של הומור ואבסורד. מירית כהן-כספי נתנה לעבודות הפיסול שלה כותרות לקוניות, קונקרטיות וטכניות, שאינן משייכות אותן מפורשות לנושא ה"דמות". הפסל קוביות עץ (1986, (ר' ציור בעמ' 5), למשל, הוא מגדל בגובה קומת-אדם גבוה (1.80מ') העשוי קוביות עץ בגודל לא אחיד, הנראות כאילו לוקטו כפי שהן ולא נוצרו במיוחד לצורך העבודה. דמות האדם מסתמנת במכלול ובפרטים של הפסל, ב"בסיס" המורחב יחסית (מעין משטח כף רגל), או בחוליה מרכזית צרה (כמו "צוואר"). בפיסול ישיר ובסיסי מעין זה עולה במובהק הקשר שבין מבנה (שאלות של עומס, שיווי משקל, חומר, הנחה), לבין ייצוג של אדם הניצב על משטח אופקי, רצפה שהיא נוף.
ב-1988 צמחו הפסלים של מירית כהן-כספי לממדי-ענק. הם לא ניצבו עוד במלוא קומתם אלא השתוחחו, התקפלו ונפרשו תוך התייחסות לגובהו ולשטחו של חלל התצוגה, כמו מנוף העשוי חלקים שונים שאבריו ממלאים את החלל. הדמות שהיא מנוף (1988 ר' ציור בעמ' זה) תוכננה בעבודה מעין הנדסית ובזיקה למלאכות כמו נגרות או מכונאות. הפסל לא הורכב עוד ממיחבר של חומרים מצויים אלא מיחידות עץ מודולריות שחוברו זו לזו באמצעות מוטות הברגה ואומים גסים ויוצבו בעזרת צינורות אלומיניום. מנוף נוצר עבור החלל של גלריה ממד קטן בתל אביב ונבנה כך שניתן להתאימו לממדים שונים של חללי תצוגה. "צווארו" של הפסל השיק לתקרת הגלריה (גובה: 2.20 מ', אורך: 5 מ'), "כף היד" הגדולה נחה על הרצפה ו"אצבעותיה" הארוכות נפרשו כמו מניפה ושימשו בסיס משני לצד רגל הפסל. חלקיו של הפסל קיבלו משמעות פונקציונלית מובהקת, כמיחבר המאפשר תנועה, כוח, יכולת הרמה וגמישות בהתאם ל"משימה" הנדרשת. גודלו של הפסל הועצם בתוך החלל הקטן של הגלריה ונדמה היה שאם יתמתח למלוא קומתו יחרוג ממסגרת החדר, כמו עליסה שצמחה באחת וראשה הענקי מגיח מבעד לתקרה וחוצה את הגג הפרוץ. אופיים התעשייתי-פונקציונלי של פסלי העץ מסוף שנות ה-80 לא עמעם את היסוד הפנטסטי של העבודות. ליסוד העתידני שלהן, כמעין מכונה אנושית, חלחל גם יסוד אגדי, כמו זיכרון עתיק של יצורים קדמונים ששלטו בעידן שבטרם היות האדם; זיכרון טעון בהומור ובחרדה וחוצה גבולות של זמן.
מעבודה בממדים גדולים עברה מירית כהן-כספי בהמשך לפיסול בקנה מידה קטן. למשל, קופסה שהיא מעין אורגניזם אדריכלי, מיניאטורי, שבתוכו מהבהב "לב", גולת זכוכית בוהקת באור ירקרק (1991, ר' ציור בעמ' 11). גם לסדרה זו (1989-1991) לא העניקה האמנית כותרת נושאית והסתפקה בציון פרטי המידע הבסיסיים: חומרים, שנה, ממדים. בעבודות אלה, מהמופנמות והאינטימיות שיצרה מירית כהן-כספי, המונומנטלי הפך לריהוט ביתי, לתיבת מכתבים, למגרה סודית, אולי למלכודת. ההצצה שהתאפשרה אל המרחב הפנימי של הפסל באמצעות חרך צר לא פתרה את חידת הזיקה שבין הפנים לחוץ. כמו בידי קוסם הפכו החומרים הפשוטים, היומיומיים - עץ אורן, עץ לבוד מהוקצע ולא צבוע וגולת זכוכית - למוליכים של מקסם; פסל מינימליסטי ומרחב לטרנספורמציה אינטימית.
"הדמות" היתה רלוונטית גם לעבודות בסדרה הזו. הפסל מעטפת עמוד (1990, ר' ציור בעמ' 13), החריג בגודלו בעבודות "הקופסה" (2.80 מ'), ניצב - בדומה לקוביות עץ מ-1986 - כמו אנך שהופשט מכל יסוד תיאורי. אבל המבנה האנכי וקנה המידה שלו מעוררים פרשנות של עמוד שהוא גם "דמות" ניצבת. הפסל, פשוט ופונקציונלי, עשוי כקופסה מעץ אורן לבן המשמשת מארז עצמי לרגליים מתקפלות, הנפתחות לה כמאחז. כמו מנוף, הפסל ניתן לפרישה, לכיוון ולקיפול, אבל במקרה זה הוא ניתן גם לסגירה: אבריו מתכנסים לתוך הקופסה והוא מכיל ומוכל בעת ובעונה אחת. הוא ננעל בתוך עצמו ונשמר במצב מאוזן, כמו דמות שהפכה בעצמה לסרקופג.
העבודות מתוך סדרת "הקופסאות" הוצגו ב-1991 בגלריה סדנאות האמנים בתל אביב, תערוכה שהיה בה מעין סיכום לפרק עבודה ממושך. העבודה במרחב המורכב של הגלריה על שני מפלסיו העניקה למירית כהן-כספי הזדמנות להתמודד מחדש עם הצבה בחלל פנים (ר' ציור בעמ' 14) ועסקה ביחסים שבין דו-ממד לתלת-ממד – רישום על-גבי גזות סינתטיות מרובדות התלויות בשכבות זו אחרי זו, ופיסול המציג מישורים פנימיים הנסתרים בחלקם מהעין (קופסאות). עבודת רצפה גדולה - המורכבת, בין היתר, מציור עגול ומשטח זכוכית - יצרה מצב של צפייה בו-זמנית באובייקט הבודד ובחלל הגלריה המיוחד שהשתקף בו. באמצעות מבנה התערוכה מיקדה מירית כהן-כספי שאלות מרכזיות הנוגעות בנושא החלל, כגון זיקה בין פרטים למרחב והשתקפות "המקרו" ב"מיקרו".
מתערוכה זו התפתחה העבודה קטלוג-קופסה, שהיה בה משום שילוב מסוג חדש של דו-ממד ותלת-ממד. קטלוג-קופסה (יצא לאור והוצג בתערוכה בגלריה טובה אוסמן ובמיצב בשדרות רוטשילד בתל-אביב ב-1994) הכיל פרקים מחייה של האמנית, שלוקטו באורח אקלקטי והונחו ללא היררכיה - תצלומים, טקסטים על עבודתה, מידע, אמרות, וגם פריטים המתייחסים למאגיה ולגורל כמו קלפים או קריאה בכף-יד. ההדפסה הדיגיטלית של רבדים שונים של מידע זה על גבי זה בקטלוג-קופסה היתה ניסיון ראשון ליישם טכנולוגיה דיגיטלית בעבודת אמנות, ציון-דרך במהלך הכולל של עשייתה של מירית כהן-כספי.
אם בתחילת דרכה של מירית כהן-כספי סיפקה לה העבודה במחשב פתרון זול ונגיש להדפסה של דימוי וטקסטורה, במחצית השנייה של שנות ה-90 היא נעשתה מוליך של דיון מרובד בשאלות של מבנה וייצוג, פנים וחוץ, "נשי" ו"גברי", טבע ותרבות. העבודה הדיגיטלית נתנה הקשר חדש לעבודות כמו הרישומים על גבי גזות סינתטיות, שהוצגו בסדנאות האמנים, התלויים זה אחרי זה ומשתקפים זה בזה, והעניקה להן פרספקטיבה חדשה. עבודת המחשב פתחה למירית כהן-כספי ערוצים מרתקים בשאלות שעסקה בהן מראשית דרכה וכיוונה אותה להתמקדות בעולמה הפנימי. התנסויות של חיים החלו לחלחל לעבודתה – לידה, אמהות ומודעות גוברת לשיח הנשי, להקשריו באמנות ולאפיקי הפעולה שלו.
מירית כהן-כספי פיתחה שפה חדשה המשלבת הדפסה דיגיטלית בעבודות פיסול בחומרים רכים, חפצים מצויים וחומרי טבע. אם בשנות ה-80 עסקה בפיסול בזיקה לעבודה תעשייתית, למלאכת נגרות ולכלים מכניים כמו מנוף, עשר שנים לאחר מכן הפכו לרלוונטיים בעבודתה חומרים ומלאכות המזוהים עם "עבודה נשית" - מארג, סריגה, שיער והטמעות של מסורת ממושכת של עבודת-יד בטכנולוגיה עכשווית. היא פנתה לאתרים ביומורפיים, חושניים, חידתיים, שבהם הגברי מחלחל לנשי והנשי לגברי.
בעבודות הראשונות בסדרה זו (1996-1997) שולבה הדפסה דיגיטלית בפרגמנטים, כמו מרקם אזור הטבור של גבר ששובץ כנקודת מוקד אניגמטית המעוררת משיכה ודחייה בו-בזמן. הדפסה דיגיטלית של טקסטים הסיטה את עבודת הפיסול להקשר חדש, דו-משמעי, שמחוץ לשפה התקנית. איות "דיר בלאק" באותיות בשפה האנגלית, למשל, הסב קללה מהשפה הערבית לרובד אחר של תרבות חברתית, מחווה של כבוד או חיבה(dear) .
העבודה הדיגיטלית הופנמה לעומק עבודותיה האחרונות של האמנית כמו כביסה, שבהן הדימוי, ההדפסה הדיגיטלית על מצע מחורר וההצבה בחלל נעשו יחידה אחת. עבודה אפורה, "נשית", לבשה כאן הקשר חדש הנשען על מסורת פיקטוריאלית. הכביסה התלויה זימנה דיאלוג עם משמעויות שנצברו בתרבות - "בשר תלוי" והקשריו באמנות יהודית (חיים סוטין) ובינלאומית (רמברנדט או פרנסיס בייקון); הכביסה התלויה כקליפה דיגיטלית שנסחט ממנה לשד חיים; המרקם האנכי המשמר נגזרת רחוקה של גוף.
באחת העבודות הדיגיטליות האחרונות (2003, עמ'35) חוזרת מירית כהן-כספי לפורמט מאורך של "דמות" או "מעטפת עמוד". מתוך מרקם אמורפי כמו מתייצבים, בשני הקצוות, כפות רגליים וידיים בעלות אצבעות "רוחניות", ארוכות. דמות - כמו איקונה שעלתה מנבכי העבר, או אולי רוח רפאים של זהות, מהות או אמת שאבדה, נפרמת כמו סריגה שמשכוה בחוט אבל עדיין היא כאן, גם אם מסתירה את רוח פניה.
