פורסם בחוברת תו+"חנוך לנער",גליון 6 2005
מירית כהן כספי
"הדבר האחרון שהעליתי בדעתי,שאעשה בחיים היה הוראה".
"כל חיי נשאבו אל נקודה אחת: לא רציתי בית, לא משפחה.
רציתי לחיות למען האמנות שלי נקודה.
התחלתי ללמד לא מתוך אהבה אלא מתוך שיקול קר: שתהיה לי משכורת קבועה ולא אצטרך להתפרנס מהאמנות שלי. הדבר האחרון שהעליתי בדעתי,שאעשה בחיים היה הוראה.
עם הזמן התברר לי שהוראה היא אמנות בפני עצמה אם עושים אותה נכון. פיתחתי שיטות משלי והתחלתי להבין, שזאת לא סתם עבודה עבורי, אלא, חלק בלתי נפרד ממני.
תהליך ההוראה כפי שאני תופסת ומיישמת אותו, הוא סוג של קשר אנושי בלתי אמצעי.
כלומר: קשר הבנוי בבסיסו על הקשבה. שני הצדדים גם נותנים וגם מקבלים.
הייתי אומרת: מפגש מוחות הפועל בצורה אמביוולנטית דו כיוונית -כמו משחק פינג פונג.
לאורך כל הדרך אני לא רק מלמדת אני גם לומדת. מבחינתי אלה קשרים מרתקים ומפרים.
אחרי ניסיון רב של עבודה עם כל הגילאים , בחרתי להתמקד דווקא בגיל ההתבגרות.
מרתק אותי המפגש עם אנשים בנקודת זמן כל כך קריטית בחיים, כבר לא ילדים אך גם לא מבוגרים. בדיוק במקום של בין לבין.
בגבול שבין ילדות לבגרות עם כל מה שמשתמע מכך.
דרך הפילטר של האמנות מתאפשרת הנגיעה בהבנה של מי אתה ולמה אתה מסוגל.
המדובר הוא בתהליך ארוך ומעמיק.
תחילתו בהקניית כלים בסיסיים וסופו, פרויקט אישי.
מי שלוקח את השנים האלה ברצינות, מקבל מתנה לכל החיים.
פרויקט יב’ משמע , הבשלת תהליך לימוד ממושך של שלוש שנים,המבוסס על ניסוי וטעייה.
מי שהצליח בפרויקט,הוא זה שהשכיל להטמיע וליצור בעזרת הידע שצבר, עבודה בשלה וייחודית המתורגמת לשפתו האישית.
הקניית כלים מסוג זה בגיל כל כך קריטי היא אחד הדברים הכי יקרים שאני יכלה לתת מעצמי, ואכן אני עושה זאת באהבה רבה.
לפני שאני מקנה לתלמידי כלים להיות צרכני אמנות ואמנים טובים, אני מנסה להקנות להם כלים להתבוננות עצמית. יותר מכל אני רוצה להעניק להם את הכלים לקבלת עצמם ולמימוש הפוטנציאל הייחודי הטמון בהם.
חשוב לי לאפשר להם התבגרות מפוקחת ומודעת יותר, שתתן להם בסיס לגדול כבני אדם שלמים יותר עם הוויתם וסביבתם.
הקשרים,מורה תלמיד, נבנים לאורך זמן ואינם מסתיימים בטקס הסיום של בית הספר. עם רבים נמשך הקשר לאורך שנים.
על מנת שהקורא יבין את הקונטקסט אציין שאני מלמדת **** בבית ספר ויצ"ו לאמנות ולעיצוב בחיפה. זה הוא בית ספר ייחודי המקצה כ9 שעות שבועיות ללימודי אמנות מעשית,הווה אומר סדנאות, ציור, רישום, פיסול, צילום וכו' (חוץ מלימודי תולדות אמנות).
חבל מאוד, שברוב בתי הספר חינוך לאמנות לא בנוי בתוך המערכת.
מצבי הרוח הקיצוניים של גיל ההתבגרות מלווים פעמים רבות בתחושות קשות של חוסר תוחלת ורצון לחיות. עיסוק באמנות יכול לספק אלטרנטיבה, סוג של תשובה-משמעות. משהו לחיות למענו, לקום בבוקר כדי ליצור דבר חדש.לכן אני חושבת שלימודי אמנות יכלים להיות מועילים בכלל בתוך מערך כולל של בתי הספר.מה שלצערי הרב נראה היום כבלתי אפשרי.
לימודי אמנות - יצירה, מאפשרים בראש ובראשונה ביטוי עצמי.
היכולת לבטא את עצמך, במקביל להתפתחותך הביולוגית פסיכולוגית, הווה אומר: הקניית כלים להבשלת האישיות.למרות החיים בתקופה הטכנולוגית-דיגיטאלית, המאפשרת איכויות ותוצאות ויזואליות, במהירות של לחיצת כפתור, עדיין אין תחליף לתחושת הסיפוק של: "הצלחתי", בעקבות התמודדות עם בעיות. אפילו בפתרון בעיות טכניות בסיסיות ביותר, כמו למשל לצייר נכון את מה שאני רואה.
רוצה לאמר: היום הצלחתי לגרום לידיים שלי לעשות את מה שאני רוצה,מחר יהיו לכך השלכות, למה שאני רוצה בחיים בתחומים אחרים.
מניסיון של כ-20 שנה אני יכלה לאמר ללא היסוס, שהתגברות על קשיים תוך פתרון בעיות במהלך היצירה, יכולה להוות מנוף להתגברות על פחדים ותחושות של חוסר יכולת.
אני רואה עיסוק באמנות סוג של מאבק קשה אך מאתגר.
מעבר לכך, הייתי אומרת: סוג של מאבק מתמשך, המניב עם הזמן פירות של ריפוי.
משום שמקביל לעיסוק – העשייה, נבנית גם ההכרה – המודעות.
לימוד נכון יאפשר הכרת הכלים הטכניים, הכרת ההקשרים האינטלקטואלים שבתוכם צומחת האמנות של תקופתנו ואימון היכולת של כל תלמיד כאנדיווידואל.
על מנת שהמילים הכתובות כאן לא יישארו בגדר הצהרה רעיונית בלבד, צרפתי למאמר זה שני קטעים שנכתבו ע"י תלמידי לשעבר.
קטע מתוך מאמר, המתייחס לשנות לימודיה בתיכון של דניאל רם, תלמידתי לשעבר.
וקטע קטן מתוך פרויקט סיום י"ב של תלמידי היקר **גלעד הראל ז"ל.
קטע ממאמר של דניאל רם:
" ע"י שימוש בארעיות, ספונטאניות וכמות מגוונת מאוד של חומרים וטכניקות,
התחלתי לעצב איזושהי תקשורת ושפה פנימית, אפשר לומר סדר פנימי".
במסגרת לימודי האומנות שלי בתיכון גיליתי בשעורים של מירית יחס זהה ללימודים באופן פרטני.המטלות שקיבלתי הותאמו לי באופן אישי ואפשרו לי לגלגל הלאה את הקושי הנפשי שנמצאתי בו בתור מתבגרת.
ע"י שימוש בארעיות, ספונטאניות וכמות מגוונת מאוד של חומרים וטכניקות התחלתי לעצב איזושהי תקשורת ושפה פנימית, אפשר לומר סדר פנימי.
ההתבגרות שלי הייתה תהליך נפשי קשה וכואב ופעמים רבות הגעתי לשעורים מוצפת כדי-כך שברמת התחושה ידעתי שאיני מסוגלת לנקז החוצה מאום.
אם אתבטא באופן מטפורי, מירית למעשה התקינה לי ברז ולימדה אותי לשלוט בלחץ המים.
ניתנה לי האפשרות ליהנות מתהליך למידה בלא פחד מתוצאה של כישלון.
השעורים בסדנא עזרו לי לרכוש יותר סבלנות והבנה כלפי עצמי.
עם הזמן השכלתי להבין שהתהליך היצירה הינו חלק בלתי נפרד ממני,כלי שיכול להעצים ולהעשיר את חיי.
קטע מתוך פרויקט כיתה י"ב מאת:גלעד הראל ז"ל.
"כשאני יוצר,אני מפיק "מסמך" אישי,לא ניתוח הבנוי על אמיתות אוניברסאליות" .
"......................עד אתה, מטרתי הייתה ניתוח ופרוק מעשי,אובייקטיבי לכאורה,של המציאות-של היקום.לא התייחסתי באופן מודע, לאספקטים אישיים: המציאות שלי,הסביבה שלי.ההתקדמות היחידה שהייתה לי לכוון זה הייתה בעצם השימוש שלי בתמונות בני משפחתי לשם פירוק. כעת אני מכיר בכך שאינני מעוניין בשוויון נפש,באי מעורבות אישית,וזאת מהטעם הפשוט שהיצירה שלי,יכולה לשקף רק את העולם שלי, והעולם שלי לא היה שלי לו לא הייתי מעורב בו.
כשאני יוצר,אני מפיק "מסמך" אישי,לא ניתוח הבנוי על אמיתות אוניברסאליות..........
בעבודותיי אני מעמיד, זה עם זה שני פנים של עולמי.הרגשי והרציונאלי ומנסה לחדור לעומקו של כל עולם.
הכלים השכלתניים הקרים בהם השתמשתי לניתוח סביבתי, מקורם בהשפעה אישית עמוקה מאוד רגשית אפילו. בחרתי להשתמש בעולם של מדע, כלים הלקוחים מעולמו של אבי:, מרצה וחוקר בתחום המתמטיקה(בעיקר גיאומטריה). בחירה זו הייתה בחירה לא מודעת, שנבעה מהשפעה שלו עלי. הייתה לי שאיפה לא מודעת להתחבר לעולמו. אולי זה ניסיון להשתייך לעולם אליו לא היה לי מעולם קשר מעשי.כתיבת שורות אלה אינה קלה עבורי: אינני אפילו בטוח שהדברים שאני כותב הם נכונים.
סיבה עיקרית לכך, היא של"מודעות" הזו לא הייתי מגיע בכוחות עצמי בלבד.
הגעתי אלה בעזרת מורתי מירית כהן כספי, שהיוותה גורם מזרז, קטליזאטור,
לתהליך ה"מודעות".
המודעות היא ההכרה בסיבת בחירת כלי היצירה וההסתכלות שלי........."
-
גלעד נהג לתעד בכתיבה את כל התהליכים,שעבר תוך כדי עבודתו על הפרויקט לאורך השנים.
אני רואה בפרויקט הכתוב שלו, מסמך חשוב ודוגמא מצוינת לאדם חושב, מטיל ספק,שואל שאלות. קטע זה חושף ולו במעט, תהליכי חשיבה, שעוברים תלמידי במהלך עבודתם האישית.
ולסיום, פיסקה מתוך מכתב ששלחה לי תלמידתי-****רותם תמיר, בזמן ששרתה בקורס קצינות בצה"ל: 'את נתת לי את המתנה הכי גדולה בעולם – החופש. כך שגם בצבא, ובכל מקום וזמן,
אני-אני עצמי, ולמרות המדים אני מחוללת למקצב הצללים שלי, שמשתנים בלי הרף ויוצרים הרמוניה נפלאה'.
* דניאל רם: בימים אלה,סטודנטית לאמנות בבצלאל.
** גלעד הראל ז"ל: סטודנט לארכיטקטורה בטכניון
***רותם תמיר: בימים אלה,סטודנטית לאמנות בבצלאל.
****"בית הספר רעות לאמנויות - החטיבה העליונה" (ויצ"ו בית הספר לאמנות ועיצוב לשעבר).
רח' חנה סנש 12, חיפה. טל: 04-8381253 פקס: 04-8362430
