עמוד שער וכתבה בחוברת תו+

גליון 2 סתיו 2003,עורכת בת שבע שפירא.

מירית כהן כספי
איך הפכה המדיה הדיגיטאלית למרכיב המרכזי בעבודותי?
סקירה – מאז ועד היום (1984-2003)

- בשנת 1984 סיימתי ארבע שנות לימוד במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון (היום מכללת בית-ברל). סמוך לתקופת הלימודים ואחריה ההתעסקות העיקרית שלי הייתה בציור וברישום.
לאחר מכן עבר כובד המשקל לפיסול הומוריסטי של דימויים אנושיים.
בהמשך לבש הדימוי האנושי צורות של קונסטרוקציות מכאניות גדולות ממדים. כמו כן, הסתמן בעבודתי תהליך מתמשך של זיקוק והפשטה (גם מבחינת השימוש בחומרים: בחירה בעץ גולמי מהוקצע ולא צבוע). אופי העבודות תעשייתי. הן בנויות יחידות מודולריות המחוברות באמצעות מוטות הברגה ואומים גסים.
בשלב הבא עבר הפיסול אל הקיר: אובייקטים תלת מממדיים מעץ, תלויים בגובה העיניים. עברתי מהתעסקות בפן האנושי-המכאני, אל הפן הרוחני. הדגש הושם על עבודות קטנות אינטימיות המיועדות לאדם אחד. במקביל חזרתי גם לציור ולרישום הנע בין הדו-ממד לתלת-ממד.
עם הזמן הפכו הפיסול, הציור והרישום לחטיבה אחת.
אלמנטים אורגנים והדפסות מחשב, המתוספים למאגר החומרים, הופכים יחדיו ליצירות אמנות אינטימיות, שבהן מושם הדגש על החיבור בין הנגיעה האישית, אקספרסיבית, ובין הניקיון של החשיבה הלוגית.

* * *

- בשנת 1994 הוצאתי לאור קטלוג עבודות שלי – אז החל למעשה ה'רומן' שלי עם המחשב.
מאחר שרציתי לעצב ולהפיק הכול בעצמי, נדרשה לי נגישות למחשב, מה שהיה אז 'מוקצה' מבחינתי.
לכן, בחרתי להיעזר בסטודנט לעיצוב ממכללת ויצ"ו, שבה לימדתי – אני הייתי הראש, והוא היה הידיים. התוצאה הייתה: קטלוג מורכב בתוך קופסה, שהיה יצירת אמנות בפני עצמה, ופריצת-דרך בהתפתחות החשיבה שלי.
תהליכי העיצוב של הקטלוג והוצאתו לאור אפשרו לי לשבת מול המסך בפעם הראשונה. לפתע הבנתי את הפוטנציאל העצום שתאפשר המדיה הדיגיטאלית בשירות האמנות שלי.
כך נכנסתי לעניין במלא המרץ. התמקדתי ב'פוטו שופ' וב'קורל דרו'. נשביתי בקסמן הבלתי-רגיל של הפונקציות ושל אין-סוף האפקטים, שהציע העולם הזה. ימים ולילות שקדתי בעבודה על המחשב. התחלתי להבין דברים יותר לעומק, אך עם ההבנה החלו לעלות גם הספק והשאלות.
מאחר שיש לי רקורד עשיר מאוד בפיסול, בציור ובהדפס, עניין אותי לבדוק את גבולות המחשב. היכן הוא נכון לי והיכן לא. למה דווקא מחשב, ולא מכחול ועפרון? מה המחשב מייצג עבורי, ומה הוא יכול לאפשר לי במקום שמדיות אחרות אינן מאפשרות?
ההתנסויות והתובנות החדשות הולידו סידרה גדולה של אובייקטים, משולבים הדפסות מחשב, ובמקביל סדרת עבודות דו-ממדיות – פֶּלֶט מחשב נטו.
השנה, בחודשים מרץ-אפריל, הצגתי תערוכה בגלריה טובה אוסמן שבתל- אביב. היה זה מייצב שהשתלט על כל חלל הגלריה. תשע עבודות מחשב המאזכרות אברי גוף, תלויות באטבים על חבלי כביסה, אשר חצו את חלל הגלריה מקצה אל קצה. הדימויים: מעין מיכלים סרוגים תלת-ממדיים, הכלואים בתוך טקסטורה שטוחה. לכאורה, תרגיל משעשע בווריאציה: 'עד היכן אפשר למתוח את הדימוי' – תוך שימוש בפעולות הבסיסיות ביותר שמאפשרת תוכנת מחשב, כגון: גזירה, הדבקה, ומתיחה.
התבוננות נוספת העלתה וגיבשה תחושה נעימה הרבה פחות. כל המוטיבים צמחו מדימוי אחד של ספק גופייה, ספק סל. 'ספק' היא הגדרת המפתח לגבי זהות הדימויים. ספק בגד ספק עור שהופשט מן הגוף? או שמא גופה או עוף תלוי ברגליו.
מבחינה רעיונית קימתי כאן דיאלוג עם השיח הנשי, בין היתר דרך תליית הכביסה והסריגה הדיגיטלית. במקביל, היה זה בשבילי ניסיון לגעת פנימה, בתחושת חוסר-האונים המתלווה להשפעתו של הזמן על הגוף, בחרדה היום-יומית המלווה חיים בצל מלחמה ומוות, ויותר מכל – בפחד לאבד צלם אנוש, בגבול הדק שבין האנושי, לשדי, לחייתי הבהמי.
פרוייקט זה צמח כולו מתוך צילום אובייקט הסל שיצרתי ב1997.
עבודת הסל (ראה צילום) היא חלק מתוך סידרה גדולה של אובייקטים מורכבים, שהזכרתי בראשית הכתבה. היא נוצרה מסל סרוג, ענפים מיובשים, סיליקון וצילום מעובד במחשב (של כרס שעירה עם קורקבן). בעבודה זו (כמו בסדרה כולה) בא לידי ביטוי העיסוק בגוף תוך כדי דיאלוג בין אשליה למציאות. ענפים טבעיים הצומחים מן הסל, לעומת דימוי השֹיער הצומח מן העור. מבחינה רעיונית, עולות כאן שאלות כגון: איזו משמעות צומחת מהחיבור הטעון של בטן וסל, וכיו"ב.
האמנות עבורי היא כלי המאפשר קיום. אמצעי לתרגום ולניתוח של המציאות הפנימית והחיצונית. ומאחר שחכמים ממני כבר אמרו, שהאמנות משקפת את תקופתה, אני רואה זאת כטבעי וברור מאליו, שהמחשב ומדפסת הדיו היקרים שלי, הפכו ללא פחות מאשר היד השלישית שהצמיח גופי בשנים האחרונות.

עמוד שער וכתבה במגאזין לאמנות דיגיטאלית.