מירית כהן כספי אמנית
English  |  Hebrew  |  
דף הבית >> פרסומים >> קטלוג-קופסא דיאלוג ביקורתי/ תו+ 2006
 
 
 


פורסם בחוברת תו+, גליון 7 "ביקורת", אביב 2006 / בעריכת בת שבע שפירא.
.
 
 
 
 
מירית כהן כספי
'קטלוג-קופסה', דיאלוג ביקורתי
.
 
 
 
העבודה קטלוג-קופסה מקפלת בתוכה עשר שנים של יצירה. 'יצור כלאיים שבין קטלוג, למשחק, ליצירת אמנות משועתקת העומדת בפני עצמה'. היא הוצגה לראשונה בתערוכה בגלריה טובה אוסמן ובמיצב בשדרות רוטשילד בתל-אביב ב-1994.
הרעיון להוציא קטלוג בקופסה, נבע מתוך ההתעסקות הממושכת שלי בין השנים: 1989–2004 ב'קופסאות עץ'. בפועל, זו היא קופסת קרטון, הנראית כמו קופסת עץ – על פניה החיצוניים מודפס דגם של טבעות עץ. במעטפת החיצונית של הקופסה יש 'חור-הצצה' עגול, שדרכו ניתן כביכול 'להציץ פנימה'. בתוך הקופסה, העשויה כמגירה המושחלת בתוך מעטפת, מונחים – ללא הייררכיה כלשהי – צילומי עבודות שלי, טקסטים על עבודתי, מידע, אימרות, וגם פריטים המתייחסים למאגיה ולגורל, כמו קלפים או קריאה בכף-יד.
כל קלף בקופסה מודפס משני צידיו. בצד הצבעוני, צילום העבודה. בצד השני – הדפסה בשחור לבן של ציטוטים מטקסטים שונים או צילומי עבודות שלי משנים עברו.
במקור, היווה כל קלף מרכיב אחד מתוך יצירת אמנות. סך הכול היו אלה 18 פריטים על קיר, סדורים בפריסה של 6X3. כל עבודת קלף היתה בנויה מארבע פלטות מחוברות באומים ובמוטות הברגה, 23X23 ס"מ כל יחידה. השיכבה הראשונה היתה עשויה מעץ אורן, ושלוש השכבות הנוספות, מפרספקס שקוף. על כל שיכבת פרספקס הופיע חלק אחד של העבודה. כלומר, ראיית הדימוי השיכבתי השלם נוצרה בעין המתבונן בלבד. ברגע שיוצאו מוטות ההברגה והשכבות תיפרדנה, תתפרק גם המשמעות ותיעלם.
בעבודה זו אני מקיימת 'דו-שיח' ברבדים שונים: עם עצמי, עם הצופה-קורא, עם תולדות האמנות, עם מיני 'אמיתות' מקובלות, עם הראייה שלנו ותרגום המציאות, עם מילים, עם ביקורת האמנות ועוד. מעבר לכך, יש כאן עיסוק בנושאים כמו ראייה ואי-ראייה, או 'החמצת הראייה' (כשמו של אחד הקלפים), יחסי חוץ–פנים (הסתכלות מבחוץ פנימה, מבפנים החוצה), ההיסטוריה האישית לעומת ההיסטוריה הכללית, ריבוי משמעויות לעומת תפיסה חותכת של 'שחור ולבן', שימוש בשפה/ות, בדיבור, היקבעות באמצעות מילים, השתנות ואי-היקבעות, מיסטיקה ועמימות לעומת ודאות.
השימוש בקלפים מרמז כמובן על 'קריאה בקלפים'. בציטוט מספרו של יואב בן-דב[1] (מצורף לחפיסת הקלפים בקופסה), נאמר: 'בפעולת הקריאה משתתפים שני אנשים: אחד מהם המפרש (הוא יכונה הקורא) והשני המעוניין בקבלת המידע (הוא יכונה השואל). אפשר כמובן שאת שני התפקידים ימלא אדם אחד, הקורא עבור עצמו... רצוי שלא לפרש את הקלפים כיחידים, אלא למצוא את הקשר ביניהם ולנסות לחבר אותם לתשובה אחת. משמעותו של כל קלף סובייקטיבית ותלויה בקורא'. המשפט האחרון הוא משפט מפתח, האמור לשמש כלל לצפייה-משחק-קריאה, בקופסה זו ומעבר לזה – אבן יסוד לחשיבה שלי ולתפיסת עולמי: בסופו של דבר, הכול סובייקטיבי. תפיסת המציאות שלנו היא פונקציה של עין–ראייה, חשיבה, פוליטיקה ורוח הזמן.
אחת הדוגמאות לכך היא השימוש בשפות עברית אנגלית, התרגום משפה לשפה, שאליו אני מתייחסת כאל עניין סובייקטיבי, לא אובייקטיבי. למרות ששתי השפות מופיעות בצמידות, על אותו הקלף, אין ביניהן בקביעות קשרים של פירוש או תרגום מדויק. בקלף '13', שבמרכזו מופיע הכיתוב 'עבר זמנו', נרשם באנגלית 'SUN SET ,SUN RISE'. הקשר בין העברית לאנגלית הוא 'קשר-לא-קשר' לא תמיד יש כאן תרגום או פרשנות. בקלף 'סגולה של דמיון עצמי', הכיתוב האנגלי הוא THE MAGICIAN. מאחורי הקלף רשום: 'אם יש סוד באמנות זו הרי הוא עצם היותה כל הזמן דברים אחדים'. ולכך מתקשר גם עניין הביקורת.
שני קלפים מתייחסים לסוגיית הראייה הסובייקטיבית: הקלף 'החמצת הראייה' והקלף 'עין רעה'. בקלף 'החמצת הראייה'OVERSIGHT – צירוף המילים בכותרת הקלף לקוח מתוך מאמר של אריאלה אזולאי. קלף זה הוא תוצר של התכתבות מטאפורית שלי עם מאמרה של אריאלה אזולאי: 'אמנות בלי עיניים' – מבט על עבודותיה של מיכל נאמן.[2] במאמר זה מדובר על מה שאינו נראה, מה ש'מוחמץ', או על מה שבין המילים. בהתייחסותה לנושא העיניים בעבודותיה של מיכל נאמן, כותבת אריאלה אזולאי: 'שני חישוקים סמוכים – והרי לך עיניים. אבל האם באמת ראיתי שם עיניים, או שאני מתארת את העבודות דרך משקפיים שהם טקסטים שכתבו עליהם אחרים [...] כשאתה מפוקח ביחס למקרי עיוורון אלה, אתה מבין שבעודך רואה בפיקחון את העיוורון של משהו אחר, מישהו גם צופה בעיוורון שלך. העיוורון הוא הצד השני של הראייה [...] לכל נראה צמוד הלא נראה ההכרחי שלו. מה שהפרשן לא רואה הוא חלק מהתופעה לא פחות ממה שהוא כן רואה. בקלף 'עין רעה', יש משחק בין 'עיניים' אנושיות ובין 'עיניים של עץ. בחלקו האחורי של הקלף מובא ציטוט מתוך ספר קריאה בכף היד מאת דיוויד ברנדון ג'ונס[3] (בקריצה למבקרים בנוגע לאזוטרי ולאמונות טפלות): 'תמיד נמצאו אנשים בלתי אחראים שעסקו באמנויות אלה'.
שלושה קלפים מתייחסים לעניין ביקורת אמנות באופן ספציפי: 'אמנות תאוות החדירה' , 'ZEN BOXES', ו-'מזוהות איתה קופסאות עץ'. בקלפים אלה השתמשתי בשלוש ביקורות אמנות שנכתבו בעקבות תערוכה שהצגתי בסדנאות האמנים בתל אביב ב1992. כאן ניכסתי את דברי המבקרים והשתמשתי בהם כחומר גלם. בחלק מהמקרים חתכתי משפטים, מה שגרם להוצאתם מהקשרם, בחלקם הוצאתי את חלקי התוכן העיקריים והצלבתי את הראיה השונה הקוטבית. כך כינסתי את עצמי לדיון רעיוני עם שלושה מבקרים מעיתונים שונים, העוסקים ביצירה שלי.נקיטת עמדה זו מבליטה את ריבוי אפשרויות הראייה, את הסובייקטיביות שבביקורת האמנות – את היעדר-האובייקטיביות, אשר בשמה נטענים הדברים. רוצה לומר: גם ביקורת האמנות, שהיא למראית-עין נוקבת, חד-משמעית, מקבעת, אובייקטיבית, היא בעצם בעיני המתבונן. עימות זה מחדד את השאלה, עד כמה רחוקות ביקורותיהם של גולדפיין[4] וגרשוני[5] מהביקורת של דירקטור[6] (ראה קלף 'שחור לבן'), מי צודק, מי טועה, ואיך משפיעות המילים על ראייתו של צרכן האמנות, שייצפה לאחר מכן בתערוכה המדוברת. האמירה 'אמנות תאוות החדירה' לקוחה מכותרת הביקורת לתערוכה, שכתב ארם גרשוני. ציטוט מן התוכן מופיעה על צידו האחורי של הקלף 'מנגנוני שפה וריקמת המוח': 'בראשית ישנו תמיד הסוד. איפה נמצא המרכז ומה בדיוק עומד בו? [...]המבט הוא שותף, הוא פעיל ומפרש [...] תאוות החדירה של העין נתקלת בחריצים ובתעלות, החרכים, המסכים המורדים למחצה, האפלולית. גם כאן אותה כפילות, אותה דו-כיווניות, המאפשרת להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת [...].
בקלף 'ZEN BOXES' מורכב הדימוי משכבות של הדפסות עיגולים (ליבה של עץ) המזכירים עיניים. כותרתו של הקלף, 'ZEN BOXES', נלקחה מביקורת של גיל גולדפיין ב-ג'רוזלם פוסט:
Cohen-Caspi’s low key and contemplative ZEN BOXES are build from unstained plywood and pin. Their mysterious, shrine-like appearance is enhanced by excellent craftsmanship and carpentry.
Within the inner recesses of each louvered relief Cohen-Caspi has inserted some form of magical object which takes the viewer several steps past the work’s obvious forms and textures.
ביקורתו של גיל גולדפיין מודפסת מאחורי הקלף' מזוהות איתה קופסאות עץ'. כותרת זו לקוחה מתוך ביקורת של רותי רובין-דירקטור (המצוטטת בצידו האחורי של הקלף  'ZEN BOXES'): 'מירית כהן כספי נשארת נאמנה לשפה נוקשה של אמנות המתנזרת מפיתוי או קריצה. קופסאות העץ הרציניות המזוהות איתה כל-כך [...] קשה לשים בדיוק את האצבע על מה שהקפיא את פסלי עץ האורן של מירית כהן-כספי. לפחות בעיני. לכאורה, הכול בסדר איתם. הם מינוריים בגודל, בצבע ובצורה, עשויים נקי ונזירי ובנויים היחידות עצמאיות, המכילות את עצמן אוטונומית. העניין הוא, כנראה, שלתוך הצניעות והסגפנות האלה מחלחל אליטיזם מתבדל של פיסול מינימליסטי, קר וחסר-חיים'.
 
סיכום עבודות הקופסה
קופסת הקלפים, מ-1994, מסכמת כביכול את 'תקופת הקופסאות' אצלי, שנמשכה מ-1989 עד 1991. בשלוש השנים האלה בניתי את הקופסאות מ-א ועד ת: בחרתי את סוגי העץ, את החלקים שנכנסים פנימה, כל פרט ופרט. בכל קופסה יש עולם פנימי עשיר מאוד – ולעומתו יש מה שרואים מבחוץ. העיקרון הוא, שכמעט כל קופסה אוצרת בתוכה איזה סוד. כולן תמיד ספק פתוחות ספק סגורות; סגירתן היא בצורה כזו, שהצופה יכול רק לדמיין מה יש בפנים, אבל לא להיכנס. יש גם מחשבה בעניין מקום הנקודה הנכונה לדלת קטנה, או לחלון הצצה פנימה.
בעבודה משנת 1994 – קבוצת עבודות של קופסאות עם בקבוקים, לקחתי קופסאות עץ מוכנות, המשמשות כאריזות של בקבוקי יין ומטרתן לשווק את הבקבוקים, היינו, להראות את מה שיש בפנים, רוקנתי את הבקבוקים והכנסתי לתוכם את החומרים שלי. תליתי את קופסאות הבקבוקים בשורה, בצורת סידרה.
אחת הקופסאות שכדאי להזכיר בהקשר זה, כללה שני בקבוקים; באחד מהם הוכנסו ביקורות אמנות – שכבות של צילומי ביקורות, ובשני, צילום עבודת קופסה שלי, המשתקף דרך אלכוהול שמילאתי בבקבוק. כלומר: יש כאן חיבור של ביקורת, יצירה מתווכת ועין הצופה. ראיית היצירה דרך האלכוהול משקפת את הדימוי באופן המשבש את הראייה התקנית, והעין קולטת את הדברים בצורה מעוּוֶתת.
למעשה, כל עבודות הקופסאות הן דיון דיאלוגי ביקורתי – דיון על מה שבין הראייה 'מבחוץ' לבין מה שיש שם 'באמת' ('החמצת הראייה').
גם מה שקורה אחרי שהעבודות מוצגות נוגע לעניין הזה: אחרי הצגתן, נותרים צילומים של העבודות. הצילום תופס את הצורה החיצונית בלבד. מקפיא אותה. כל הרגע הקסום שהעבודה מציעה לצופה (מקדשים קטנים לאדם אחד, שיעמוד מולם וייתן לעצמו לנוע בהם) מאבד לגמרי את המשמעות שלו. אם לא רואים את המקור – לא רואים.


[1]  יואב בן-דב, קריאה בקלפים, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1992.
[2]  כתב-עת לאמנות, סטודיו מס'43, גיליון מאי, 1993.
[3]   כירומנטיקה, קריאת כף היד, דיוויד ברנסון ג'ונס, הוצאת אור-עם, 1987.
[4]   גיל גולדפיין, ג'רוסלם פוסט מגזין, 1991.
[5] ארם גרשוני,עיתון העיר (תל אביב) 1991.
[6]   רותי רובין דירקטור, מעריב, 1991.
 

 

דף הבית  I   חדשות ועדכונים  ן  קורות חיים    I  מיצבים ופרויקטים    I  גלריה  I  פרסומים  ן  מפת האתר  ן  צור קשר  
© www.MiritCohen-Caspi.com
לייבסיטי - בניית אתרים